באמצע שנות התשעים, הנגר ביל ווייט התמודד עם בעיה קשה: החורפים הקרים של ניו אינגלנד הותירו את ידיו הקשות מפוצלות וסדוקות. ערב אחד, בחיפוש אחר הקלה, הוא שילב את שעוות הדבורים ושמן זית לזרם צמחים פשוט. התוצאות היו כל כך יעילות שהוא החל לשתף אותן עם חברים ובני משפחה. בתחילה, ביל חשב לקרוא ליצירתו "דוב פאו", אך כאשר כבר נלקח השם, השראה התרחשה. לאחר שהשאיר פח מתחת לכרית שלו, הוא התעורר עם שם חדש בראש: "גירית." בתמיכת משפחתו, הוא החל פחים מילוי ידיים במטבח שלהם, ארז אותם לקופסאות עץ תוצרת בית, ומכר אותם מהטנדר שלו לחנויות חומרה מקומיות. מה שהתחיל כתרופה לידיו של נגר אחד צמח במהרה לתחילת סיפור הגירית.